כעס = אהבה

אהבה -

מצד אחד הדבר הכי טוב שיש.

מצד שני, המקום שאפשר ליפול בו - להיפגע.

עם האהבה מגיע העצב הכי גדול, הכאב הכי גדול ואיתו גם הפחד.

יש משהו חשוף באהבה.




וכדי לשרוד - צריך לשמור, שלא ניפגע.

לכן, יש כמיהה עצומה לאהוב

ובמקביל דחף חזק להימנע מאהבה

ופחד - להיפגע.


פחד ואהבה


הפחד שומר עלינו במצבי חירום.

הוא משמש הרתעה.

הוא גדל במהלך החיים ומתעצם עם כל פגיעה ופגיעה.

במקום שיש אהבה, יש גם פחד,

ולפעמים הוא הרבה יותר חזק, מהאהבה עצמה.

הרבה יותר קל לפחד, מאשר להסתכן באהבה.


אבל גם הפחד הוא לא איזה תענוג גדול.

לא ממש כיף לחיות בפחד.

ולכן עליו יושב עוד מנגנון הגנה -

שדואג שלא נרגיש אותו יותר מידי, את הפחד.

מנגנון ששומר על הגאווה,

על החשיבות העצמית

על העוצמה


כעס


והכעס הרבה יותר קל מהפחד

ובוודאי, מהאהבה.

הכעס שייך לאחר, לא אלי.

לא אשמתי,

לא צודק,

לא פייר,

לא שווה,

לא כמו שציפיתי,

לא כמו שהייתי רוצה.


כשקשה, מפחיד, או כואב, מאוד נוח להתעטף בכעס,

להאשים העולם, ואת הסביבה

ומאוד קל לשכוח, שעמוק בפנים, מתחת לכל הכעס הזה, קיימת אהבה.

שבלי אהבה לא מגיעים לכעס כזה ובטח לא לשנאה.

(כי לפעמים מרב הכעס כבר שונאים) - ושנאה היא תמיד אהבה!

אז אתם בטח חושבים

יש שינאה, יש חרדה, מה קשורה עכשיו האהבה?

אבל אני אומרת לכם -

אין מצב שכלפי מישהו/משהו שלא מזיז לכם

תרגישו רגש בעוצמה.

ובפחד, כעס ושנאה יש המון המון עוצמה.

כמעט כמו באהבה.

והעניין הוא,

שכדי להיפטר מהפחד, הכעס והשנאה

כל מה שצריך, הוא להיזכר, שקיימת שם אהבה.

כשמתחברים לאותה האהבה (מבינים, סולחים, משחררים)