לפני שאתם מתחילים לקרוא... רק אומרת... זה לא טקסט קל.

הנחתי פה את החוויה שלי כאמא צעירה, כאמא של אור, והיא לא היתה פשוטה בכלל. 

אז... לאמיצים בלבד... 

אור נולד בראש חודש, שבת וחג. אמרו לנו שנולד לנו ״צדיק״ אני לא הבנתי מה הם רוצים ממני, מה זה ה-צדיק הזה?! מה הם חופרים לי עכשיו. העיקר שנולד. קיסרי חירום, פחד אלוהים. העיקר שהוא בחוץ. 

הכל היה סבבה ממש, ילד מדהים. צחוק מהמם חכם בטרוף, קולט הכל, בולע את העולם, עיניים הורסות אפורות כאלה, יפיפה, מתפתח מהר, מושלם. 

בגיל 4 חודשים הוא הפסיק לאכול. בגיל 5 חודשים הוא ירד ל-5 קילו. אמא טריה ואופטימית שכמותי, עד שאחות טיפת חלב לא הסבירה לי שמשהו חריג לא הבנתי שמשהו לא בסדר. הוא באמת לא אכל. בכלל. לא הסכים לאכול לא משנה מה עשיתי. חיפשתי באינטרנט פתרונות. ידעתי, מההתחלה שלרופאים לא יהיה מה לעשות. זה היה לי ברור.

 

הילינג עשיתי אז כבר 10 שנים, אבל לא באופן מקצועי. קראתי בקלפים, בכפות ידיים ועדיין, לא סמכתי על עצמי שאני יכולה לטפל באמת. בעלי בכלל לא האמין ב״מיסטיקות האלה״. אין שום הוכחות לדבר הזה. ואני - פחדתי לעשות משהו לא בסדר, פחדתי שאני אפגע בו בטעות. אז פניתי לכל מי שהכרתי, שעושה רייקי/ הילינג שיעזרו לי. כולם נתנו לי את אותה התשובה, את האמא, לך יש עליו את ההשפעה הכי גדולה ואת צריכה לטפל בו. למזלי הגדול אחת החברות הטובות שלי היא הילרית מדהימה והיא הסכימה לטפל באור.

הרופאים אמרו שזה ריפלוקס. שזאת אלרגיה, הוא עדיין היה כפול ממשקל הלידה, אז על הנייר הכל היה בסדר. לא הסכמתי להיכנס לבית חולים. מי צריך שהוא יחטוף עוד מחלות על הדרך. בכלל... בית חולים עושה לי רע. לא יכולה לסבול להיות במקום הזה. אזרתי אומץ והתחלתי לטפל בו בהילינג. לא היה לי מה להפסיד. 

כולם היו בטוחים שיש בעיה בבטן כי הוא לא אכל והקיא כל הזמן. אבל כשמתי ידיים מעליו, כשעשיתי לו הילינג - הן כל הזמן הלכו לגב ולראש (מה שמאוחר יותר, היה לגמרי הגיוני, לאור היו שני גידולים, אחד בראש ואחד בגב. הבטן היתה לגמרי בסדר). 

טיפלנו בו שתינו - אני והחברה. יום טוב יותר, יום פחות, הרופאים אומרים ריפלוקס, למה זה לא עובר??? חשבתי: אני בטוח עושה משהו לא בסדר.

ואז הוא חטף איזה וירוס בטן, שגרם לו לרדת עוד יותר במשקל וכבר לא היתה ברירה, התאשפזנו בבית חולים. המזל היה (אם אפשר לקרוא לזה מזל…) שיום לפני שהתאשפזנו, בטיפת חלב ראו עליה בהיקף ראש. ואני ישר אמרתי - גידול בראש. מה פתאום?! אמרה לי האחות (שבדיעבד הצילה את חייו). תחשבי חיובי. אבל אני כבר ידעתי. בזכותה התעקשתי שיבדקו לו את הראש ולא רק את הבטן. בבית חולים לא רצו לבדוק. אמרו שהכל בסדר, שאני פשוט לא יודעת להאכיל אותו (כן... כן... גם אני לא האמנתי). אחרי לחץ מתון וקצת פרוטקציות, הסכימו לעשות לאור אולטרסאונד ראש. 

מהרגע שאיבחנו, התחלנו מרוץ מטורף. מבית חולים אחד לבית חולים אחר. כל אחד אומר משהו אחר והגידול הולך וגדל בקצב איום. לקח חודש עד שאמרו לנו שאין מה לעשות. או במילים אחרות - הוא הולך למות. 

לקחנו אותו הביתה. תודה לאל! אני הודעתי לכולם שאף אחד לא יגיד לי מתי הבן שלי ימות. כולנו מתים בסוף וכל עוד הוא חי אני מתכננת לחיות. בלי הספדים, בלי פרידות. כל זמן שהוא בוחר להישאר - אני איתו.

בניתי שיגרת חיים. הבאתי מטפלת שתהיה איתו כל יום כמה שעות (וזה המקום להגיד לשתי המטפלות, שבלעדיהן הייתי אבודה, תודה ענקית בשמי ובשמו) והתחלתי לעשות לו הילינג בצורה מסודרת. אני, החברה ועוד הילרית נוספת, מדהימה, שטיפלה בו בהתנדבות. האמת - לא היה לי שמץ של מושג מה אני אמורה לעשות. שיחררתי את ההיגיון ועשיתי מה שהרגיש לי, כי פשוט לא היתה לי ברירה. 

כולם חשבו שאני משוגעת. אין לי ספק, אבל מה הם יכלו לעשות? לאמא במצבי לא אומרים כלום. ואני המשכתי. נתנו לנו חודש, והוא עבר. ואז עוד חודש עבר ועוד חודש, עברה שנה... זה לא היה קל, אבל אור היה בחיים ואני עשיתי מה שהייתי צריכה לעשות, דאגתי שיהיה לו כמה שיותר נעים לחיות.. בבית, בלי תרופות, בלי בתי חולים, בסביבה שנעימה לו, עם אנשים שאוהבים אותו והמצב נשאר פחות או יותר יציב.

עזרו לי - זה לא שעשיתי לבד. התברכתי בבעל מדהים שאיכשהו הכיל את כל הדבר הזה, נתן את כל כולו ואיפשר לי לטפל בו בדרך הייחודית הזאת. התברכתי גם במשפחה מדהימה, חברים וחברות - אנשים שאכפת להם וכל מי שיכל תרם את חלקו. 

אור נגע לכל אחד במקום שלו. אני עד היום לא יודעת איך תינוק כזה קטנטן שלא יכול לזוז ולא לדבר, הוציא מכל מי שמסביבו כאלה כמויות של טוב ואהבה. 

עבורי אור אף פעם לא הרגיש ילד. הוא הרגיש הרבה יותר מבוגר והרבה יותר חכם. הרגשתי לידו כמו ילדה קטנה שרק הגיעה לעולם. כשמתחברים לאנרגיות של מישהו מתחברים לנשמה שלו. הנשמה של אור הייתה משהו נדיר. אני מתחברת להרבה נשמות ואף פעם לא הרגשתי כזאת עוצמה. היה בו קסם שראו כולם. כמה שהיה לי קשה, היה לי ברור שמהדבר הזה הולך לצאת גם טוב. 

אור בחר למות ביום ההולדת שלו. בגיל שנתיים בדיוק, 5 ימים אחרי שאח שלו נולד. בנר ראשון של חנוכה. פרשת השבוע היתה ״מקץ שנתיים ימים״. וזה רק קצה קצהו של צירופי המקרים המדהימים שליוו את חייו. הוא לימד אותי המון: אהבת חיים, אהבת אדם, אהבה ללא תנאי. הוא לימד אותי לרפא ולעזור לאנשים, לא לפחד מהקושי, לחיות מתוך אהבה ולא מתוך פחד. 

מבחינתי כל הדבר הזה, הטיפולים שאני עושה, הם בשבילו. שלי ושלו. בשמו ובזכותו אני מטפלת ועוזרת לאנשים להרגיש יותר טוב ולחיות יותר טוב. ולא נותר לי אלא להגיד לו תודה. על כל מה שהוא נתן לי ולכל מי שהיה בסביבה. תודה על השיעורים המעלפים שהוא לימד אותי, על כל הטוב שהוא תרם ובעיקר על זה שהוא בחר בי להיות אמא שלו. זכות גדולה. 

נועה לוי - הילרית
054-3254777

קליניקה מקסימה, גישה נוחה ללא מדרגות. ושפע של חניה ברחוב

סוקולוב 47, נהריה

* אפשר גם לקבוע טיפול מרחוק

  • White Facebook Icon
  • YouTube - White Circle
  • White Instagram Icon

© 2019 by Studio-buooot.com 

  • Grey Facebook Icon